אם עושים חיפוש בגוגל בהקשר של פחד ממחויבות התוצאות הבולטות הן בנושא זוגיות. לדעתי זה רק מסיבות שיווקיות. המצוקה של רווקים ורווקות רבים היא מאוד כלכלית עבור מטפלים למינהם שכותבים הסברים כאלה ואחרים ללמה נוצרת הבעיה ואיך אפשר לפתור אותה.
אני דווקא רוצה לדבר על פחד ממחויבות במובן הרבה יותר רחב. וכהרגלי בקודש מזוית של פסיכולוגיה רוחנית.
מי שאנחנו באמת זו יישות רוחנית שעוברת חוויה אנושית. מה זה אומר? זה אומר שאנחנו כרוח הבטחנו לעצמנו לעשות פה דרך בכדור הארץ. דרך שאי אפשר לעבור אותה בעולמות הרוח.
שיעורים מסויימים שביקשנו לעבור, למידה. ואז הגענו לעולם החומר ומצאנו בו גם המון פיתויים. כל החושים החיצוניים שלנו שולחים אותנו להנות. לטעום, להריח, לגעת וראות מה שנעים וטעים לנו.
אז למה להתחייב לבחורה אחת? למה להתחייב לתזונה מסויימת? או לפעילות גופנית? או ללמידה מעמיקה? הכל זמין.
“מערכות יחסים” בלחיצת כפתור, דיאטות בזק בכדור פלא, וניו אייג’ במקום פסיכולוגיה. לכאורה הכל טוב. אבל זהו, שלא.
יש סיבה טובה בהרבה כן להתחייב לתזונה כאורח חיים, ליחסים עם אנשים אחרים לטווח ארוך, וללמידה מעמיקה ולא לפתרונות בזק.והסיבה הטובה היא שזה מה שהבטחנו לעצמנו. זה כמו ההבדל בין שמחה רגעית לאושר יומיומי. וכן בהחלט איפה שנעים וטוב זה משוב חשוב להבנה לאן צריך להתקדם, אבל לא רק. על פי מחקרים משמעות היא גורם הרבה יותר חשוב בנוסחא של אושר מאשר הנאה.
העצמי המקורי, הרוח שאנחנו, רוצה לעבור דרך. ודרך עוברים כמובן גם בהנאה, אבל גם בהליכה בדרך מסויימת. כל אחד ואחת בדרך שלו או שלה. דרך שטומנת בחובה מתנות יקרות ערך יותר מיהלומים מנצנצים ודרך שיש בה התעלות נפש הרבה יותר מכל הסמים.
ואנחנו מפחדים. מפחדים ללכת בדרך שלנו, או בלשון עממית מפחדים ממחויבות. והמחויבות היא ראשית כל לעצמנו. אנחנו יכולים להשליך את זה על זוגיות, או מסלול לימודים או השקעה בעסק, אבל זה כמו תמיד בין העצמי הרוחני לבין האני הארצי.
הסיבה לפחד נעוצה בכך שזו דרך אל הלא נודע, וזה מה שמפחיד אותנו. אנחנו רגילים לאני הקטן שלנו, להתמכרויות, להרגלים (גם אם הם מזיקים), אנחנו חושבים שהאישיות שלנו היא מי שאנחנו. אבל אישיות היא כמו בגד, בגד שאפשר לשים בכביסה, ואפילו אפשר לעדכן מלתחה : )
אני הראשונה לספר שבזכות לימודי הפסיכולוגיה הרוחנית הזדכתי על אישיות אחת וקיבלתי אחרת. אז אנשים אומרים לי “אבל אני רגילה לעצמי” או אפילו “אני אוהב את עצמי” ואני אומרת אחלה, גם אני אהבתי את עצמי, אבל הייתי מתעצבנת בקלות ותלויה בכל מיני חומרים כמו סיגריות או אפילו אדרנלין, וזה היה פחות כיף. אז אנשים אומרים לי “אבל אני דווקא מצליח” ואני הראשונה להגיד שהצלחה היא תלוית הגדרה. מצליח במה? מצליח להיות חופשי, מאושר, שליו? או מצליח להגשים מטרות חומריות שזה דבר שאי אפשר באמת להפוך ממנו למאושרים.
וזה מפחיד אותנו להחליף אישיות לא רק בגלל שאם נסיר את הבגד אולי יהיה קר לרגע (שזה ממש יכול להיות שיקרה) אנחנו מפחדים לשנות משהו כאילו זה לא בגד אלא עור שקורעים מאיתנו. וזו אשליה של האגו. האגו היקר, ששואף קדימה ועוזר לנו כן להתקדם ברמה של שאיפה חומרית הוא גם זה שאומר “מה שהיה הוא שיהיה” , הוא שואף להשרדות , אז מבחינתו זה בסדר.
אבל מה עם החלק הרוחני? למה הוא לא מנצח את הפחדים האלה? הרי הוא החלק ששלח אותנו למסע הזה, אז זה הגיוני שיעזור לנו ללכת בדרך שלנו. זה נכון, הוא עוזר. אבל הוא חלק עדין, מאפשר, ואוהב אותנו ללא תנאים. הוא שולח לנו משוב, דרך שליחים, רגשות, ואפילו מחלות ותאונות, אבל הוא אף פעם לא עושה את העבודה במקומה של האישיות.
ככתוב “הכל כתוב והרשות נתונה”. חייבת להיות הרשות נתונה. החלק הרוחני הוא אופי נשמתי שמתגלגל איתנו, אבל האישיות, זו בחירה.
אנחנו מבקשים 9 חודשים, 9 חודשים?! קחו נשימה.
אין קסמים, יש דרך, ואם יש תכנית שמאפשרת לנו להתחבר באופן עמוק ובלתי אמצעי למסלול שלנו זו כנראה ההשקעה הכי משתלמת שיכולה להיות. וזה מפחיד? לא נורא, אנשים מצליחים מצליחים למרות הפחד ולא בהעדרו.
מאסטרי אימון לחיים ~ אימון ע”פ הפסיכולוגיה הרוחנית
